האסיר הכי ותיק

נח קליגר

כל סיפור של כל ניצול ממחנות המוות הוא סיפור מדהים. כי הרי, על-פי "התכנון" של הגרמנים, לא היה אמור אפילו אחד מהם לשרוד. עם זאת, יש סיפורים יוצאי דופן אפילו בין סיפורי הניצולים. למשל סיפורו של יעקב זילברשטיין. זילברשטיין (80) הוא "שיאן" בין כל שרידי המחנות. הגבר הצנום ונמוך-הקומה שהה במחנות יותר שנים מאשר כל נימול אחר – מ-13 בספטמבר 1939 עד 13 באפריל 1945. חמש וחצי שנים. כאשר שואלים אותו כיצד שרד זמן כה ממושך, עונה זילברשטיין ללא היסוס: "בטחתי בקב"ה, והאמונה היא שהצילה אותי". אחרי הרהור קצר הוא מוסיף: "כנראה שהקב"ה גם הדריך מספר אסירים, שהצילו את חיי כמה פעמים". הכל התחיל ב-13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה. שבועיים לפני כן פלשו הגרמנים לפולין, אבל נוכחותם עדיין לא הורגשה. זילברשטיין, תלמיד ישיבה "חכמי לובלין", שב מקניות החג לביתו בעיר טומשוב-מאזובייצק שבמרכז פולין. לפתע צצו ברחוב עשרות חיילים גרמנים, שאספו את כל העוברים ושבים, לרבות פולנים לא-יהודיים, והעמיסו אותם על משאיות שיצאו לעיר צ'נסטוכוב. שם הוכנסו למחנה שהוקם באחד מפרברי הכרך. במחנה זב שהה זילברשטיין, אז כבן 15, מספר ימים. משם נשלח לכלא רביץ. ביום-כיפור הוצאו כל האסירים היהודים מתאיהם ונצטוו להקים גדר תיל מסביב לבניינים. "בעיצומה של העבודה", מספר זילברשטיין, "ניגש אלינו קצין גרמני ואמר: "הרי זה היום הקדוש ביותר שלכם, אז מדוע האל שלכם, שעליו אתם סומכים כל-כך, לא בא לעזרתכם?". כשהוא מספר על אירוע זה מודה זילברשטיין שעד היום לא מצא תשובה לשאלתו של אותו קצין, "למרות שנשארתי יהודי מאמין ושומר מצוות". המשך "פועלו" של אותו קצין, אגב, היה להורות לאנשים לתלוש את הזקנים והפאות של היהודים.

100 מקלוט שוט

בסוף אוקטובר הועלו כל היהודים שנכלאו בכלא רביץ על קרנות-משא ונשלחו למחנה בוכנוולד. במחנה זה, אחד הוותיקים ביותר בגרמניה, שוכנו באוהלים. "הצפיפות הייתה איומה וכך גם תנאי המחיה", מספר זילברשטיין. למזלו לקח אותו אחד מ"וותיקי האוהל" תחת חסותו. שמו היה הרב פרנקפורטר והוא נעצר בברלין, ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938. "הוא היה חולה מכדי לצאת לעבודה, דבר שכמובן לא מצא חן בעיני הגרמנים, שנהגו להכות אותו קשות מדי בוקר", מספר זילברשטיין. הרב נחלש והלך. יום אחד, אחרי שבירך את בן-חסותו הצעיר, אמר לו: "אני בטוח שתשרוד את הגיהנום ותצא לחופשי, ולכן יש לי בקשה אליך. עליך לספר שוב ושוב, עד שתיקרא אל הבורא, את אשר עשו לנו הגרמנים. "ימים אחדים לאחר מכן נפטר הרב פרנקפורטר בין ידיי", הוא מספר ומנגב דמעה. במשך שלוש שנים נשאר זילברשטיין בבוכנוולד. חודשים רבים עבד במחצבה, בפיקודו של "אוברשאר-פיהרר" (סמל) יוזף הינקלמו, אחד משומרי האס-אס היותר אכזריים במחנה. "אם אני לא רואה כמה פגרים שלכם, אני לא נהנה מהארוחות שלי", היה ה"מוטו" של אותו צורר. מאוחר יותר נשלח זילברשטיין עם צעירים אחרים לסדנת בנאים. באוקטובר 1942 הועלתה הקבוצה על "טרנספורט" לאושוויץ. "הגענו למחנה והובלנו לאחר הבניינים בקרבת הרציף. מאוחר יותר התברר לנו שהיינו בדרך לתאי הגזים". כאשר עמדו להיכנס לאחד התאים, הגיח לפתע קציר בכיר וצרח לעבר חיילי האס-אס: "השתגעתם? אלה פועלים מקצועיים שאנחנו זקוקים להם. מיד להעבירם לצריפים". לימים נודע להם שהקצין שהציל אותם היה מפקד אושוויץ האימתני, רודולף הס. זילברשטיין עבד במספר פלוגות עבודה של בנאים, בין השאר היה בין בוני אושוויץ 3, בו שהה לאחר מכן בעצמו. בקיץ 1943 זומן יום אחד ל"פוליטישה אבטיילונג", המדור הפוליטי. כאשר נכנס, זינקו אליו מספר אנשי אס-אס והחלו מכים אותו באכזריות. "אתה חזיר יהודי מסריח ומטונף", צרחו. בהמשך התברר שחשדו בו כי הוא חבר במחתרת במחנה. "אחרי שטענתי שוב ושוב שאין לי כל קשר עם המחתרת, הם צחקו ואמרו לי שנראה להם שאחרי 50 מקלות על הגב והישבן זכורני יחזור אליי, ומיד ניגשו לביצוע. הצלחתי לספור עד 10 והתעלפתי". כשהתעוררתי, ושוב טען כי אינו יודע דבר, הוחזר לצריף המגורים שלו. למחרת לא היה מסוגל לצאת לעבודה, ופאול, "זקן האסירים", גרמני לא יהודי, איפשר לו להישאר בצריף. אלא שלמחרת שוב זומן למדור המנהל, שאליו הגיע בזחילה. שוב אותן שאלות, שוב הצרחות, שוב התשובות שאינו יודע דבר. ושוב החליטו להענישו ב-50 מקלות. הפעם כבר לא ספר. מיד עם המכה הראשונה איבד את הכרתו. הוא התעורר ב"רוויר" – צריף החולים הפרימיטיבי שהיה במחנה. פאול דאג להעבירו לשם כדי לאפשר לו, אולי, להתאושש. "למעשה הוא לא האמין שאשרוד", אומר זילברשטיין. במשך מספר חודשים נשאר הנער ב"רוויר", כשהמפקד ליאון סטאשק (אליעזר סילמן) שמר עליו והציל אותו כמה פעמים מ"סלקציה". לאחר מכן חזר לעבודה. הפעם צורף ל"קומנדו" של חשמלאים (באותה תקופה הייתי אני ב"קומנדו" מקביל, וכך הכרנו).

החלטה של רגע והצלה

באמצע חודש ינואר 1945, כאשר היה ברור שימי אושוויץ מגיעים לקצם, התכוננו הכל לפינוי או לפיצוץ המחנה, כי קשה היה להאמין שהגרמנים ישאירו את האסירים בחיים. אלא שלשליטי ה"רייך" היו תכניות שונות. הם לא רצו לוותר על כוח-האדם הזול והנוח, והחליטו להוביל אותו למחנות בתוך גרמניה עצמה. כאשר הבנתי שעלינו לצאת ברגל לעבר גרמניה, החלטתי להישאר במחנה", מספר זילברשטיין. "עדיין לא התאוששתי לחלוטין מהמקלות, והייתי שבור גם גופנית וגם נפשית. לכן, כאשר שומרי האס-אס אמרו לנו שמי שאינו מסוגל לצעוד יכול להישאר במחנה, החלטתי לעשות כן". אלא שעמיתיו לקומנדו" הצליחו לשכנע אותו בכל זאת לצאת לצעדה. "אסור להאמין לכלבים האלה", אמרו. "שוב ניצלתי ממוות, כי אחרי שעזבנו את אושוויץ 3 הגרמנים ירו בכמה עשרות האסירים ש החליטו להישאר". זילברשטיין צעד עד גלייביץ, הוכנס לקרון רכבת וכעבור תריסר ימים מצא עצמו שוב בבוכנוולד. "כאילו חזרתי הביתה", הוא מתלוצץ. משם נשלח למחנה-המשנה אלטנבורג,  שם שוחרר על-ידי הצבא האמריקני, חמש וחצי שנים אחרי שנעצר ליד ביתו בטומשוב-מאזובייצק. הוא היחיד ששרד ממשפחתו הענפה. כל בני משפחתו חוסלו בטרבלינקה.